הגדרה בוטנית לצמח בעל איבר אגירה וניצני התחדשות תת קרקעיים.
בגיאופיטים או "צמחי הבצל" בשפת היום יום, העלים הם הנראים כחלקו העיקרי של הצמח
(בניגוד לצמחים אחרים בהם הגבעול הוא החלק הבולט ביותר של ציר הצמח).
גיאופיט טיפוסי בטבע מותאם לאזורים בהם מחולקת השנה לשתי עונות:
עונת הגשמים: תקופת הצמיחה, ועונת היובש: תקופת התרדמה.
עונת הצמיחה היא תקופה פעילה, בה הצמח ירוק, מבצע הטמעה ואוגר חומרי תשמורת באברי אגירה מיוחדים.
בתום עונת הצמיחה נובלים ומתים כל חלקי הצמח שמעל פני האדמה. אברי האגירה יחד עם ניצני ההתחדשות נשארים באדמה וזוהי עונת התרדמה.
עם בוא הגשמים מחזור הצימוח מתחדש.
מרבית הגיאופיטים הם מינים רב שנתיים, כלומר תהליך ההתבגרות והרבייה מתקיים יותר מעונת גידול אחת.
בבתי הגידול בטבע גדול חלקם של הגיאופיטים בעולם הצמחים, במיוחד בין הצמחים השייכים למשפחות השושניים, האירוסיים והנרקיסים.
ניתן למיין את הגיאופיטים למספר קבוצות לפי מוצא האיבר אוגר המזון:
איברי האגירה וההתעבות הם העלים.
בין המשתייכים לקבוצה זו הם: הנרקיס, הצבעוני, היקינטון, השושן.
איברי האגירה וההתעבות הם הגבעולים. הגבעול התת-קרקעי שינה צורתו והתעבה.
בין המשתייכים לקבוצה זו הם: הסיפן, הרקפת, הכרכום.
גבעול תת קרקעי אופקי או מאונך.
בין המשתייכים לקבוצה זו הם: האירוס ההיכל, הקלה.
אברים אוגרי מזון הנושאים בחלקם העליון גבעול תת קרקעי קצר.
בין המשתייכים לקבוצה זו הן הנוריות.
